"לינקולן" , ביקורת

כשכותבים תסריט אחד הכללים הבסיסיים הוא להבין למה אני רוצה לספר את הסיפור הזה? למה חשוב לי לספר אותו.
סטיבן ספילברג מעביר לנו שיעור בהיסטוריה במסווה של סרטים עלילתיים. ("להציל את טוראי ריאן" , "רשימת שינדלר" , "מינכן" - השנוי במחלוקת) והפעם הוא בוחר להתמקד בנשיא האמריקאי הנערץ ביותר בתולדות ארצות הברית. ספילברג מנסה להיצמד לדפי ההיסטוריה והוא מביא למסך הגדול את הרגעים הגורליים בתולדות האומה האמריקאית לפני ההחלטה ההיסטורית של ביטול העבדות. אכן היו אלו זמנים היסטורים וההרגשה בתסריט ובסרט היא שאנחנו עדים להיסטוריה שמתבצעת , איזו החלטה חשובה (הם מתדיינים בינם מה יהיו הזכויות של השחורים לאחר שחרורם מהעבדות , האם מותר להם יהיה להצביע וכו' , צחוק הגורל שהיום יש להם נשיא אמריקאי שחור שמוביל אותם בקדנציה שנייה, הסרט יצא בתזמון מעולה ומראה שהם אכן התקדמו לא רק ביטלו את העבדות אלא השיוויון נעשה והושלם).

לינקולן מצטייר כאדם צנוע , אבהי , מנהיג שמבין את הכוח שיש בידו אבל נוטה לא להשתמש בו מלבד בסצנה אחת שבה הוא אומר:

I am the President of the United 

States of America, clothed in 

immense power! You will procure me 

these votes.

תקופת הזמן של הסרט היא ארבעת החודשים האחרונים של מלחמת האזרחים כאשר שתי החלטות גורליות עומדות בפני לינקולן , האחת הצעת החוק של ביטול העבדות והשנייה סיום מלחמת האזרחים העקובה מדם. הסרט מתאר את הקונפליקטים שהיו ללינקולן בתקופה הזו , קונפליקטים עם יריביו , עם עמיתיו ועם משפחתו. לינקולן מבלה יותר זמן עם עוזריו מאשר עם אשתו ומשפחתו ואנחנו נחשפים ליחסים בתוך המשפחה הנשיאותית. היחסים הקרובים של לינקולן עם בנו הצעיר והיחסים האמביוולנטים עם בנו המבוגר שמעוניין לשרת בצבא בתקופת המלחמה.

היו כמה רגעים בסרט של התעלות ושל סיפוק , רגעים שאמרתי בלב כל הכבוד לבמאי ולתסריטאי.

- הרגע שבו לינקולן מכתיב למפעילי התשדורת האלחוטית לגבי משלחת השלום , היה מקסים לראות איך נשיא ארה"ב משתף את הפקידים במחשבות שלו ומעוניין לשמוע את דעתם בנושא.

- כשסטיבנס חוזר לביתו לאחר אישור החוק של ביטול העבדות , ואז אנחנו מגלים שאשתו היא בעצם שחורה.

- כשיושב ראש הפרלמנט מעוניין להשתתף בהצבעה על החוק כי הוא מרגיש שהם הולכים לעשות היסטוריה.

בסופו של דבר יוצאים מהסרט בהרגשה טובה , ומשהו מטוב ליבו של לינקולן מועבר לנו הצופים ואנחנו רוצים לצאת ולעשות מעשה טוב (לפחות כך אני הרגשתי).