"ג'אנגו ללא מעצורים" , ביקורת

ארבע פעמים הועמד טרנטינו לפרס האוסקר , פעמיים על בימוי ("ספרות זולה" , "ממזרים חסרי כבוד") ופעמיים על תסריט ("ספרות זולה" , "ממזרים חסרי כבוד"). פעם אחת הוא זכה באוסקר על התסריט של "ספרות זולה". חודש הבא בטקס האוסקר 2013 טרנטינו מועמד שוב לפרס התסריט הטוב ביותר. קשה לי להאמין שהוא ייזכה שוב אבל אי אפשר לדעת. אני השתכנעתי אחרי הסרט הזה שטרנטינו יותר חזק בתסריט מאשר בבימוי לפחות ב"ג'אנגו ללא מעצורים". הדיאלוגים שלו הן ביה"ס לתסריטאות שלא לדבר על הדמויות הססגוניות והמעניינות שהוא יוצר.
בעידן הIMAX והתלת מימד שגורם לצופים לחזור לצפות בסרטים בקולנוע ולא בבית , טרנטינו ממשיך בסגנון שלו ובוחר יותר להתעמק בהיסטוריה של הקולנוע ומחוות לקלאסיקות הקולנועיות ולג'אנרים השונים , במקרה האחרון הוא בחר להתמקד בסרטי המערבונים האמריקאיים.
אז למה בעצם התאכזבתי מ"ג'אנגו ללא מעצורים" ...

* כגודל הציפייה , גודל האכזבה. אין מה לעשות טרנטינו העמיד רף מאוד גבוה בסרטיו הקודמים , אני במיוחד התרשמתי ואהבתי את "ממזרים חסרי כבוד" , הרף הגבוה הזה פיתח ציפייה ממנו להתעלות על עצמו בכל פעם מחדש. הפעם לצערי לא ראיתי משהו חדש שהוא הביא איתו למסך הגדול ודי הרבה חזרנו על השטיקים הקודמים שלו (יש שיגידו שזה הסגנון הקולנועי שלו וכך זה גם ימשיך להיות ואני מסכים לזה גם).

* הסיקוונס האחרון של הסרט הוא פתרון קל , צפוי , ופשוט מידי. הוא גורם לסרט להראות כמו עוד סרט "רמבו" וחבל. אני מניח שהבחירה של טרנטינו לסיים כך את הסרט היא שוב כמחווה למערבונים של פעם.

בראיונות של השחקנים כולם מזכירים ומציינים שהסרט הוא סיפור אהבה , אני הרגשתי שזה יותר סיפור נקמה כמו בסרטים הקודמים שלו , גם הפעם בוחר טרנטינו ביצר הנקמה כמוטיב המוביל בסרט (למרות שהכיסוי הוא סיפור אהבה בין ג'אנגו לברומהילדה). אני תוהה אם כל הקונטקסט הגרמני שבסרט (שם הדמות הנשית הוא ברומהילדה  ,  הרופא הוא גרמני וכו'...)  הוא בעקבות השחקן המעולה (כריסטופר וולץ) והאם זה נכתב בשבילו ... יכול להיות שהוא אפילו עזר בכתיבת התסריט בעקבות ההצלחה הגדולה בסרט "ממזרים חסרי כבוד" והזכייה באוסקר של שחקן משנה. בכל אופן מוטיב הנקמה חוזר שוב , ג'אנגו רוצה להתנקם במעבידים הקודמים שלו , באנשים שמעבידים את אהובתו ברוהמהילדה ולאחר מכן הוא רוצה נקמה מסטיבן (סמואל ג'קסון) ומאנשיו של קנדי (די קפריו). גם ב"להרוג את ביל" וב"ממזרים חסרי כבוד" התעסק טרנטינו בנקמה.

טרנטינו יודע שהעשר דקות הראשונות של הסרט הן הקובעות , זהו מין הסכם לא כתוב בין הצופה ליוצר הסרט לגבי ההמשך , והדקות הללו הן שקובעות האם הצופה רוצה להמשיך לצפות בסרט או שלא. אם היה פרולוג לסרט הזה אז הסצנה הראשונה (המפגש הראשוני בין שולץ לג'אנגו) בהחלט עונה על הציפיות והיא עשויה היטב כמעט באותה רמה של אותה סצנה מפורסמת ב"ממזרים חסרי כבוד" כשהגנרל הגרמני מגיע לבית של האיכר הצרפתי לחפש יהודים. הסגנון הקולנועי הוא דומה , הסצנה מתחילה בדיאלוג רגוע ונעים וככל שהזמן עובר העיניינים מתחממים והכוונות האמיתיות של הדמויות מתגלות. "בממזרים חסרי כבוד" האווירה בסצנה הראשונה הייתה יותר טובה ואפשר היה להרגיש את הפחד ולהזדהות עם הצרפתי שהחביא את היהודים במרתף. טרנטינו הוא אמן הדיאלוגים , בראיון ישן של טרנטינו הוא אומר שהוא מנסה לעשות את הדברים כמו במציאות כלומר גם הדיאלוג וגם הפעולות של הדמויות ואולי בגלל זה הוא מצליח. כמה שיותר אמיתי יותר טוב ויותר אמין.

שימו לב למוטיב המנטור בסרט , ג'אנגו ודר' שולץ ומנגד סטיבן וקנדי.